זרקתי את התיק שלי מעבר לגדר !

בעוד כמה ימים, אטוס עם המתבגרת שלי ל-5 ימים בלונדון.

לה זה טיול בת מצווה,

מפגש עם חברה טובה שמגיעה מקנדה.

לי,

לי זה התיק שמעבר לגדר.

אומרים,

שכשאתה ממש רוצה משהו, אבל ממש פוחד,

פשוט תזרוק את התיק שלך, מעבר לגדר.

ואז, תהיה חייב למצוא את הדרך להגיע אליו.

לא לוותר.

אז הנה הוא,

התיק שלי,

עמוס בחרדות, חששות,

רעשים, וקולות שמנסים להזיז אותי.

אני עוזבת בפעם הראשונה גמד בן תכף 3,

שמעולם לא נפרד ממני ליותר מחצי לילה,

נפרדת מתקופה ארוכה מאוד,

מכמעט 7 שנים של הנקה רצופה,

ומי שמכיר אותי יודע כמה עברתי בשביל לכתוב מילים אלו.

עולה על מטוס לבד, בלי אמיר שיחזיק לי את היד

ויתרגל איתי נשימות.

יש רגעים בחודש האחרון

שבא לי להשאיר את התיק שם,

מעבר לגדר

כוסאומו,

שיילך התיק.

אבל מהר מאוד חוזרת בי התקווה,

לתת למתבגרת שלי את החלום לטייל יחד כמו שרוצה,

לתת לעצמי את היכולת לבחור, ולא לפחד.

לתת לעצמי חיים בלי פחד,

או איתו- כשאני המבוגרת האחראית שמנהלת אותו,

ולא הוא אותי.

הרצון העז,

לבחור,

ולהשיג.

לזכור את המילים האלו,

של שרון אסמן ז"ל שמהרגע ששמעתי אותן נותנות לי כ"כ הרבה השראה

לחיות בעשייה ופחות במחשבות רעות.

זה התיק שלי,

ולחלק גדול מכם,

הוא לא ברור.

מה הביג דיל?

כולה נוסעת ללנודן...

בתיק שלי,

הרעשים שלי.

שלי.

לכל אחד מאיתנו יש תיק משלו.

התקווה היא לעבור את הגדר.

בשלום.

אז מוזמנים לייעץ מה יכול לעזור,

לשלוח לי אור, ומלא כוחות,

לשלוח מדיטציה מומלצת לטיסה ובכלל,

או כל מילת חיזוק שמרגישה לכם שמקומה פה.

הגמד מתכחש לעובדה שאנחנו טסות,

וברור לי שאם לא אבא שלו הוא מי שהוא,

לעולם לא הייתי עושה את זה.

אז גם המלצות להם נשמח לקבל,

למרות שוידאתי רק 6 פעמים עם הפסיכולוגית ילדים האהובה עלי,

שאני לא מבשלת לו טראורמה...

יאללה,

זרקתי את התיק.

ניפגש מעבר לגדר

 אחרי 30 שעות עם מתבגרת בלונדון יש כמה תובנות שחשוב לשקף לעולם .

כן,כן

המציל נפש אחת,

כאילו הציל עולם ומלואו.

אז כמנהג בת המצווה הנה 12 דברים שגיליתי ( או ידעתי והתכחשתי ) בלונדון על המתבגרת שלי והפער בינינו :

1. כל שעה היא התחלה חדשה.

יכול מאוד להיות שבשעה הראשונה של הבוקר, היא אדם אחר, קצת עצבני, מתוח, הורמונלי, לא מחבב בריות, ובכלל מעדיף שקט וטלפון עם סוללה מלאה ותו לו.

ובשעה שתבוא מיד אחריה, תקום לה פייה עטופה פרפרים לראשה, ילדה קסומה, חייכנית שאפילו מביטה עלי מדי פעם בעיניים טובות.

כפי שציינתי,

כל שעה בפני עצמה.

2. לכל אחד יש את האדם החשוב לו מכל בעולם, אצלה זה הטלפון.

היא תדאג לו כאחרון ילדיה, שלא יהיה ריק ורעב, שלא ייפול, שלא יגנבו לה, שלא יהיה ליד מים ועוד ועוד....

3. כשאת דואגת לנייד שלך שתהיה לו סוללה כדי להשתמש בגוגל מאפ, לשלם בגוגל פאי, לדבר עם הקטנים שהשארתי בבית.

היא לעומת זאת ,צריכה אותו להעלות סטורי לאינסטגרם, לעדכן חברה עכשיו, ברגע האמת, בזמן הזה, שהיא ראתה את הג'ינס הכי מושלם בעולם כמו של ההיא מהטיק טוק.

היא חייבת לעדכן את קבוצת החברים שלה, שהיא ראתה עכשיו משהו שהיא לא יכולה לספר לי כי :" בטוח לא תביני"...

4. היא לא אוהבת ללכת ,להתאמץ יתר על המידה, להעמיס על גופה העדין משימות,

אבל כשהיא ראתה את הסניף של פריימרק מרחוק, היא דפקה כזה ספרינט שגם אם אני הייתי מחליקה על הכביש הראשי שם לעיני כולם אין מצב שהיתה רצה אלי ככה.

5. פערי תרבויות - בואי נדבר רגע כל פערי תרבויות.

אתמול היינו במלך האריות,

באמת , מעטות המילים לתאר את החוויה הזו, איזו הפקה נדירה, איזה תענוג, 3 שעות של התרוממות נפש.

שלא נדבר על העלות שלה...

אבל היא,

הגברת,

אחרי 5 דקות שאלה אם אפשר לצאת באמצע, אם יש הפסקה, למה זה כל כך ארוך, למה זה כ"כ יקר, ובכלל למה ...

ברגעים שירדו לי דמעות של התרגשות מהעיניים, היא זזה בכסא הצידה שלא יחשדו שאני והיא זה ביחד.

בסוף, שכל האולם קם למחוא כפיים, היא רק רצתה לצאת לבדוק אם נשאר זמן לשופינג .

כמן שאמרתי, פערי תרבות.

6. תמונות- בואי נדבר על הנושא הכה מורכב הזה תמונות ואיך מצלמים.

נתחיל מזה שאין דבר כזה לבקש להצטלם איתי שתהיה לנו מזכרת, יותר מדאיג אותה שיהיה תיעוד לזה,וגם אם היא תסכים זה תמיד ייראה שהיא אכן עשתה לי טובה והאמת כבר עדיף לוותר.

7. אין דבר כזה לצלם וזהו, צריך לדעת איך לצלם, באיזו זווית, באיזה אור, גובה, פילטר להשתמש...

לא מצלמים וזהו !!!!

8. כשאני מצלמת תמונה אחת יפה, מקסימום 2 למקרה שבאחת עצמתי עיניים, היא מצלמת 76 תמונות.

למה?

כדי שיהיה ממה לבחור כאילו ?!?

9. לא משנה מה אלבש, אעשה, אומר, היא,כמתבגרת, נולדה לחשוב הפוך ממני.

להרים גבה,לגחך לעתים, ובכלל לעולם לא להראות הסכמה,או תמימות דעים בנושא אחד,איתי.

למה ?

ככה!

10. כל האמור לעיל לא גורע מהעובדה שברור לי שכיף לה איתי, שהיא מפנימה מלא דברים, שהיא נהנת גם שהיא לא השעה הנכונה שלה, שהיא אוספת ערכים גם בלי לומר כן .

11. היא עוברת את כל מה שכנראה מעצב והופך אותה למה שהיא עומדת להיות, למה שהיא רוצה ובודקת,

ואולי זו הדרך, לבעוט קצת, למרוד, לגחך, ובסוף לבחור מי ומה היא.

12.בכלל יש משהו בגיל ההתבגרות שככל הנראה אמור להיות כמו שהוא אצלי, נכון זה לא אצל כולן, יש אמהות שהבנות המתבגרות שלהן לא חווות חצי דבר ממה שציינתי, אבל זו הילדה שלי,

וכמה שהיא מעצבנת לפעמים, לא הייתי מחליפה אותה לרגע,באחרת.

טוב אולי רק לרגע.

"אבל למה רק נשים? "

 בזמן האחרון, אני שומעת המון את השאלה הזו :

"למה רק נשים? " 

והתשובה כל כך פשוטה.

"ככה".

בטיול האחרון בדיוק סיפרתי לבנות בבוקר המפגש, שמשהו קורה בגיל 40.

אולי לאחרות מאוחר יותר, אולי לכאלו מוקדם יותר,

ואולי כאלו זה עוד לא פגש אותן.

לי זה קרה ממש בחגיגות ה- 40 שלי..

התובנה הזו שאני רוצה להקיף את עצמי בנשים.

כן, הן חייבות להיות טובות, רואות אותי ואני אותן, 

הן יכולות להיות שונות בתכלית, לא "קשורות",  הכל...

אבל לשתינו בטוח יש כבר את ה"שכל" להבין שזו מתנה.

משהו בגילאים המוקדמים הוא אחר בהיבט של אישה לאישה,

אולי זה ענין של חינוך

אולי של סטיגמות 

אולי של משפטים שיצא לנו לשמוע:

"אישה לאישה זאב"..

"נשים הן עם מסוכן"..

תיזהרי שלא תיקח לך את הגבר".

וכל מיני משפטים כאלו מרחפים באוויר, 

בין אם כבדיחה ובין אם ברצינות רבה יותר.

גם בבית ספר, יש מעגלי בנות שהם מורכבים יותר,

ויש סטיגמות רבות על חברות בנות, על תככים,

על מלכת כיתה, ומה לא..

ואז מגיע גיל 40

וזה פשוט מחלחל בך,

ההבנה הזו שאישה לאישה, זו מתנה שאין שניה לה.

נכון לא כל אישה,

נכון לא לכולן זה מצליח ואני לא מציירת פה מצג שווא שזו מערכת מושלמת,

יש נשים רבות שנפגעו מחברות,

אבל מבחינתי, הפגיעה הזו היא לא מגדרית,

היא היתה באותה מידה יכולה להיפגע מחבר טוב.

מגיע הגיל בו את מבינה שחברה טובה היא נכס.

היא לפעמים יותר ממשפחה רחוקה.

היא תדע להיות שם, להבין,

להכיל ולגונן.

היא תדע לומר לך שמה שאת מרגישה ביקר גם אצלה בבית, או בזוגיות

עם הילדים הלא תמיד מושלמים שהבאנו לעולם :)

היא תהיה זו שתרצי לטייל איתה, לצחוק,

להשתטות, ולהנות.

לגדול ולצמוח.

והיא לא חייבת להיות חברה של שנים,

והיא לא חייבת להיות כזו שמדברים איתה פעמיים ביום,

היא פשוט שם,

מישהי כמוני, כמוך

שיודעת משהו על העולם הזה,

ואני יודעת , והיא יודעת,

שאני מבינה.

וגם היא .

אותי.

לכן, שאני בוחרת שהעסק שלי יהיה רק לנשים

בוחרת לטייל איתן ימים שלמים, 

להיפתח, להתחבר,

אני בוחרת גם בי.

ולא אין לי דבר וחצי דבר נגד גברים.

ההיפך הוא הנכון,

אני פשוט מאוד בעד נשים.

ואת?

אבל מה את בדיוק?

כל כך הרבה פעמים הייתי עונה לשאלה הזו, בהתפתלות,באי נוחות,

הרי לכי תסבירי שאת גם מנהלת שיווק, וגם קופירייטרית, 

גם מגשרת וגם מפיקת טיולי וארועי בוטיק לנשים,

הרי אם את כל כך הרבה את בטוח לא מספיק טובה בהכל.
כי כדי להיות טובה את חייבת לבחור.
חייבת להחליט מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה.

אבל היי,
אני כבר די גדולה,

 והיום יודעת אולי יותר מתמיד,

 שאני גם וגם וגם.
ובמקום שזה יעיד שאני פחות טובה במה שאני עושה, כי אני לא מוכנה לבחור,
היום אני יודעת שזה בדיוק להיפך.
המנעד הזה, הגמישות הזו, הגיוון,

 והיכולת למלא ולהמציא עצמי כל פעם מחדש, 

להוסיף לי עוד שכבה, עוד מימד,
היא שעושה אותי ממש מצויינת במה שאני עושה.
העובדה שאני אוהבת כמה דברים, 

ומאפשרת להם לחיות בתוכי, היא קסם בעיניי.
הרצון הזה לא לוותר על מה שעושה לי טוב,
הוא מבחינתי הדלק שלי לעשייה.
פעם ,עד לא מזמן היה מקובל לחשוב, שאם את טובה במשהו,
תתמקדי בו.
ככה תהיי ממש טובה במה שאת עושה.

ככה תוכלי "להתקדם".
היום, או בעצם למי שמעז,
יש את פקעית הטעם החדשה הזו על הלשון..
את הטעם הנוסף של מה זה לעשות מגוון של דברים שהטעם המשולב שלהם, 

הוא מתוק משוקולד.

אז כן,
אני גם וגם וגם.
מודה על הזכות,
על המסע,
ועל האנשים שזבכות זה אני פוגשת בדרך.
אני, אני.

חומות של תקווה... או במילים אחרות- ילד רביעי ומה שבא איתו...

נבות הקטן נולד באוגוסט השנה. אחרי הריון מלא, באופו יוצא דופן מכל שאר הילדות שלי,
הריון שאפילו זירזנו קצת כדי שייגמר, ובשבוע 39+6 הוא אכן הסתיים.
פגשתי תינוק מושלם, מתוק, עדין במיוחד ומלא שקט פנימי.
והוא פגש אמא מנוסה, שלמרות זאת עדיין חרדה ונרגשת כמו בילד ראשון,
אמא שעד לפני חודשיים הניקה את כרמי בת ה 4, ומחכה כבר להניק גם אותו.

והמסע שלנו יחד התחיל.

מיד אחרי הלידה הנקתי אותו, ומהר מאוד הוא החל להראות סימנים של חולשה.
מנסיון קודם בדקנו ומצאנו לשון קשורה שטופלה מהר, מאוד מהר ויצאנו לדרך.
הנקות, גזים, בכי, חופש גדול עם 4 ילדים לבד בבית כי הבעל עסוק בטירוף של עבודה, סבא וסבתא מסביב, ובגיל 3 שבועות הוא פשוט הפסיק לינוק.
אין.
לא מצליח.
לא יונק.
לא מתחבר.

רגע, רגע, רגע-
זה ממש לא היה כתוב בתסריט שלי.
אני?
שהנקתי את אחותך 4 שנים?
אני שהנקה זו שריטה שלי?

מהר מאוד הבנתי שיש שם משהו שהוא לא שלי.
קושי שהוא רק שלו.
כי יש חלב, ויש נסיון,
 אבל הילד לא יונק.
מי שלא מבינה מה זו פריקיות של הנקה ( ממש מבינה, מכבדת ומכילה כל מי שלא בקטע. ) ,
לא יודעת מה הטעם של תחושת הכשלון.
נכון, הכשלון הוא לא שלי, והבעיה היא לא אצלי. אבל ההגיון לא עובד. 
הכשלון הוא כשלון.

למזלי הגדול יועצת הנקה מהממת שכבר הפכה בדרך לחברה, וליוותה אותנו עוד מהילדה הקודמת, מהר מאוד ראתה שיש לו בעיה.
משהו במבנה של הפה, חוסר היכולת לקחת מוצץ, בחוסר היכולת ליצור ואקום. 
אמרה לי: "קודם כל תשאבי". את תדאגי שיהיה חלב, כדי שיהיה לך מה להציע.
שאיבה בשבילי היא בערך כמו מסכת השפלה עצמית, מנסיונות קודמים בהם שאבתי וגיליתי שהגוף שלי "שווה" רק 30 סיסי, הבנתי שאני נכנסת למלכודת.
אבל לא היתה ברירה.
בימים הראשונים בהם עוד לא הבנתי איך ומה אני עושה, חברה טובה תגברה אותי בחלב אם שלה, והיתה שותפה למסע. 
במקביל לשאיבות הנוראיות, כל 3 שעות, בלילה , ביום, כשכלום לפעמים לא יוצא מהלחץ, כשהוא ישן ואת רבה עם הגוף והשכל שלך ללכת לישון גם, אבל יושבת לשאוב. 
ניסינו הכל.
ניסינו פטמת סיליקון, ניסינו צינוריות, קפצנו על כדור, עשינו סקין טו סקין, הסתובבתי בבית רוב היום חצי עירומה, כדי שיריח אותי, ינשום אותי, יזכור את המיקום, את הקרבה.
עשינו אמבטיות משותפות כל ערב כדי ל"שחזר" תחושת לידה ולנסות שוב.
ואני שואבת.
כל 3 שעות.
הלכנו לאוסתאופט, כירופקרט, הומאופט ומה שרק תרצו.
ןאני שואבת.
כל 3 שעות.

לפעמים אני חושבת שאם הייתי נשואה למישהו אחר- אין שום סיכוי בעולם שהוא היה עובר את כל זה איתי.
וכל פגישה כזו מתחילה בתקווה לקסם, למשהו שיעזור, ומסתיימת בחזרה למציאות.
לשאוב לו , 
בקושי לצאת מהבית כי כל יציאה מהבית היא סיוט- לקחת משאבה, גיבוי לחשמל שלה, בקבוקים, חלקים, סטריליזציה, ועוד.. ורק מהמחשבה כבר ויתרנו על לצאת מהבית.
ניהלתי יומן שאיבות, כמה יוצא בכל שאיבה, כמה "אני שווה" עכשיו, והכל משקף את הגוף כמו מכונה.
אם לא אכלתי טוב- רואים.
אם לא שתיתי מספיק- רואים.
אם באופן מפתיע ממש- לא ישנתי טוב- הכל משתקף בבקבוק.

בגיל חודש וחצי, פגשנו שוב את ענבל היועצת,  שאלתי אותה על האכלה עם צינורית והיא השיגה לנו אחת כזו. והיא הציעה לנסות לתת לו פעם ביום לאכול עם האצבע !!! כן ,כן להצמיד צינורית ( זו בעצם זונדה ) לאצבע שלי, וישירות מבקבוק החלב השאוב שלי לתת לו למצוץ אותה.
כך יקרו שני דברים- הפה שלו יתחזק, השרירים, הלסת ופעולת המציצה.
וגם הוא לא יקבל בקבוק שנשפך ביתר קלות לפה.
אז היא הציעה פעם ביום.
ואני מאותו רגע- בחרתי כל יום, כל היום.
כל ההאכלות מרגע זה היו עם  האצבע שלי בפה שלו, מלווה בצינורית.
וכך יצא שכל שאיבה לוקחת חצי שעה, אח"כ יש לנקות הכל ולחטא.
אח"כ להאכיל אותו עם צינורית שגם זה לוקח חצי שעה.

ובמקביל ממשיכה לנסות, להציע לו,
 כשהוא מנומנם, ישן, בחצר, בגינה, בריקוד.
אבל לא.
הוא טועם לפעמים ועושה פרצוף.
לי? לי אתה עושה פרצוף?

ולא יכלתי לשאת את המחשבה שזה ילד אחרון, ככל הנראה, ואיך הגענו למצב שהילד שלי לא יונק :(
איך לא תהיה חוויה מתקנת להחמצה הזו?

כן אין לי ספק שיהיו שיקראו את הפוסט הזה ויחשבו שאני מופרעת.
נכון, לא כל אחת מבינה את זה וזה לגמרי מובן.
אבל זו האמת שלי. כמה שהיא לא נורמלית לפעמים.

ביום אחד עשיתי חיפוש בפייסבוק על צמד המילים " הנקה בלעדית", יום שמבחינתי שינה את הכל.
יום שבו הבנתי שאני לא לבד.
מצאתי קבוצה מובחרת של שואבות בלעדיות,
 נבחרת של שייטת אמהות שכל אחת מהן היא לביאה בפני עצמה, והבנתי שמכאן יש לי רק לצמוח וללמוד.
נכנסתי לקבוצה וכל מה שלמדתי על שאיבה- זה בזכותן.
למדתי לשאוב נכון, איך להגדיל כמויות, איך לא להישבר בכל לילה שאני קמה עם דמעות בעיניים לשאוב, והוא ישן בשקט לידי, איך לא להתפתות לטעות ולהמשיך להצליח כמו שחשוב לי.
זוכרת שיום אחד מישהי העלתה תמונה של סטוק חלב שלה במקפיא, שהיא תורמת, ונשבעתי ביני לבין עצמי, שאני שהתחילה עם 30 סיסי- גם אגיע לשם.
נשבעתי.
לאט לאט מילאתי שקיות, הייתי סקרנית לראות לכמה שקיות אגיע ביום, כמה אצליח ,התרגשתי לראות את המקפיא שלי מתמלא. ובאותה נשימה, שנאתי את המשאבה הזו שנאה גדולה.
נכון, היא גלגל ההצלה שלי, אבל היא כל 3 שעות הזכירה לי שאני לא מניקה את הבן שלי.
שאני מתחברת למכונה, שמה סטופר, ומתרגלת לרעש שלה, עד שיוצאת כמות החלב לילד שלי. ואז נפרדת ממנה בהנאה לעוד שלוש שעות.

באחד הפוסטים בקבוצה הופיע סיפור של בחורה בשם עדי, שסיפרה שקרה לה מקרה דומה, ואחרי חודש של שאיבות הבת שלה חזרה לינוק. ומהרגע שקראתי את הפוסט שלה, הוא הפך להשראה עבורי.
מצד שני כ"כ פחדתי שאני מחפשת השראה בכל מקום, וזה פתטי. כ"כ פחדתי שאני כמו מליון אחרות, לא יסיים את הסיפור שלי בסוף "טוב" מבחינתי.
אבל עדי והפוסט שלה היו שם.

לאורך כל הדרך, ומהרגעים הראשונים שהבנתי שיש לו בעיה פיזית שהיא שלו, החל מסע חיפוש בנושא, בעזרת ענבל, קולגות שלה ודודה מתרגמת מדהימה, מצאתי סרטונים ומאמרים ברשת על פיזיוטרפיה לפה, לשרירי הלסת, והקטנצי'ק הזה, שבקושי בן חודש, יצא בלי לדעת למחנה אימונים אצל אמא שלו.
היינו עושים כל היום תרגלים מיוחדים לפה, טכניקות של ויצירת ואקום וחיזוק הטונוס הכללי, וזה הראה שיפור עצום.
אבל הוא- לא יונק .
ואני שאבתי.
כל 3 שעות.

לכל מקום שהגעתי, רופאים, טיפת חלב, ומי לא, ששמעו שאני שואבת בלעדית הצדיעו לי.
אבל אני הרגשתי שמעדיפה הצדעה אחרת. לא את זו.


למשך כל התקופה הזו בה אני שואבת, קמה בלילות, הקטן ישן לידי ולא מתעורר אפילו מרעש המשאבה.


לילה אחד, ב 18.11.19, קמתי לשאוב לו לפנות בוקר.
דקה אחרי שהתחלתי, הוא התעורר.
וואו, עכשיו הכל ישתבש, הזמנים של השאיבה הבאה, לנקות שוב הכל, וללכת מהר לחמם לו חלב שלי.
הנחתי את המשאבה ורגע לפני שרצתי למטבח, החלטתי לנסות להציע לו לינוק.

והוא י נק.
עצרתי נשימה. 
לא, זה בטח חלום, 
הוא בטח מנומנם ותכף יפסיק, אין סיכוי שזה קורה.
פחדתי להעיר את אמיר ולספר לו כדי שהרגע הזה לא ייגמר, והקסם יפוג.
והוא  ינק.
ואני עם דמעות בעיניים, עוצרת אותן חזק כדי לא להתאהב ברעיון ולהתאכזב.

ינק,ונרדם.

נשארתי ערה אחריו להבין אם זה באמת קרה.
ולא הצלחתי לחכות 3 שעות עד להאכלה הבאה לראות שזה היה רק חד פעמי.
בכל מקרה שאבתי לו וחיכיתי.
וההאכלה הבאה הגיעה, וגם בה הוא ינק, וגם בזו שאחריה.
יומיים עוד שאבתי מיד אחרי שינק מהפחד שיתחרט, שמשהו יקרה והכל ייגמר.
ואז הפסקתי.

הוא רק ינק.
ואני לא שאבתי  כל 3 שעות.

נבות שלי חזר לינוק אחרי חודשיים וחצי של הפסקה.
בגיל 3 חודשים .
היום, רגע לפני חגיגות גיל חצי שנה, אני מרשה לעצמי לספר את שעבר עלינו.
לקחו לי שבועות רבים עד שהאמון בגוף שלי  חזר.
בדרך, תרמנו את  כל החלב במקפיא, ליטרים של חלב שנשאב בכח האמונה ונתרם בכח האהבה.
תרמנו לתינוקת בגיאורגיה, לתאומים מדהימים, לתינוקת נוספת ועוד פצפון מתל אביב.

אם הפוסט הזה יתן תקווה למישהי, בהנקה או בכל תחום אחר, היה שווה לעבור הכל בשבילו.

כשנבות חזר לינוק, קיימתי שיחת הבהרה, התנצלות עם כל אחת מהבנות, על תקופה ארוכה שבה הייתי ולא הייתי, נדהמתי לגלות, כמה חכמות ורגישות הן, שלקחו ממנה תובנות על אמונה, נחישות והתמדה.
לפעמים השיעורים הכי חשובים לנו בחיים, קורים בדיוק בזמן שאף אחד לא מתכנן ללמד אותנו.

יש לי כ"כ הרבה תודות לומר, 
שלא מביישות טקס אוסקר,
אבל חייבת, הן מעומק הלב:

תודה לבורא עולם- על הכל. מההתחלה ועד רגע זה.

תודה לאמיר, הבעל ,החבר, המשענת הנצחית שלי, שהסכים לטירוף הזה להתרחש, האמין, תמך והיה שם בכל רגע ורגע.
תודה לענבל בונה- יועצת ההנקה הכי טובה שפגשתי.
תודה לנועה גולדשמיט על המשאבה, התמיכה, וההבנה.
תודה לנתי - על שקיות חלב האם שהתחילו לנו את המסע.
תודה לאוסנת אלון הפיזוטרפיסטית שאמרה לי  משפט שככל הנראה נצרב בתת מודע: 
" אם יש מישהי שנראה לי שתצליח בזה, זו את".

תודה לדודה אסתי על תרגום המאמרים והחומר המדעי .
תודה לד"ר ליאת בנימין שטראוס, בת הדודה שלי, שהראתה לי בדרך שזה שלו, ושהאמינה שהוא יצליח.
תודה לענת זנזורי,הנומרולוגית שכל מילה שלה .בול. בזכותך הבנו, האמנו, והצלחנו.

תודה לאיה שייט, שהיתה שם, חיבקה, תמכה, ידעה לראות בעיניים את מה שלא תמיד המילים ידעו לומר.
תודה לעדי עדן , שכתבה את הפוסט שעורר בי כ"כ הרבה השראה.
תודה להורים שלי שבכל שביל, איתנו.

תודה לבנות המיוחדות שלי , שהזכירו לי שלהיות אמא, זה לדעת לתת לכל ילד -
לא את אותו הדבר, אלא את מה שהוא  צריך.


ותודה אחרונה לנבות שלי,
שהגיע בדיוק כמו שהיה צריך,
מושלם, מיוחד, עם קושי קטן שעשה לי שינוי גדול.
הפך אותי לאמא טובה יותר, מאמינה יותר,בטוחה יותר.
הפך אותי למי שאני.
כנראה שכל זה היה צריך לקרות כדי שהוא יקבל עזרה, ושאני ילמד שיעור בצניעות, ואמונה גם יחד.

תודה,
אמא .

קודם אמא

קודם אמא- הוא מי שאני.. כבר 12 שנים שאני קודם אמא ורק אחר -כך, כל השאר.

לפעמים אני מקשיבה לקול הזה בראש,שממקם אותי לפני כולם, ומאפשר לי לעשות משהו רק בשבילי, ולפעמים-לא.

אבל תמיד תמיד, אני קודם כל אמא.

הבלוג הזה הוא חדר העבודה שתמיד חלמתי עליו, זה שלא נכנסים אליו "רק לקחת מכחול וצבעים" , זה שלא צופים בו במחשב בפרק של "תותית" ואני עומדת בצד כמו ילדה ומחכה שיגיע תורי, זה שהוא מבולגן-בלי שאף אחד יעיר לי- כי "לי יש סדר בבלאגן שלי".

אז ברוכים הבאים לחדר העבודה הפרטי שלי, פה הכל נכתב,עובר ממחשבות למילים,מקבל משמעות,והוא רק שלי. ושלכם. מקווה שתהנו לקרוא, לפחות כמו שאני נהנת לכתוב .

אז נעים מאוד- שמי ענבל הדר,אמא לארבעה מובחרים שאין לאף אחד אחר,נשואה באהבה וחברות גדולה לאמיר, מנהלת שיווק, מגשרת, יזמית, מפיקה בנשמה ובעיקר עושה מה שאני אוהבת. 

כשאת אומרת לא למה את מתכוונת ?

מאז גיל 12 אני עובדת.

עבדתי בבורגר ראנ'ץ והסרחתי מריח שמן עד המשמרת הבאה, עבדתי במסעדה מקסיקנית כאחראית משלוחים, עבדתי במפעל לקרמיקה ,בשמירה על ילדים, בקייטנות, במפעל הדפסות ומה לא.

ואז צבא...ומהר מאוד קריירה.

שנים שעבדתי .

עד שהגדולה שלי נולדה היתה לי משרה נחשקת ומתגמלת פלוס בעיתון ארצי גדול.

ואז שהיא נולדה החלטתי לרדת "למשרת אם " כדי להנות גם ממנה.

מהר מאוד הגיעה האמצעית שלנו..

לפני הלידה של כרמי הקטנה עבדתי כמנהלת שיווק בקניון מקסים ונעים.

והחלטתי שכשהיא תיוולד אהיה איתה יותר בבית.

לא רוצה שישלחו לי תמונות שלה מחייכת, ועושה צעד ראשון.

רוצה לעשות את זה איתה.

ומאז אני שנה וחודשיים איתה בבית.

עובדת בעבודה הכי קשה שאי פעם עבדתי בה.

מוציאה באחת בצהריים את האחיות שלה מהגן ובית הספר ועובדת אצלן.

באהבה גדולה.

וכל פעם שמישהו שואל אותי :

"מה, את לא עובדת?"

ואני עונה : "לא ".

המבט הזה שהוא עושה בלי לשים לב, גורם לי לחייך ולגחך יחד.

כי כשאני אומרת לא, אני מתכוונת שאני בעצם:

מפיקת ארועים- אין ארוע שתתקילו אותי ולא אצליח להרים, יומולדת, מסיבת פיגמות, סדנאות לילדים, ארוע גיבוש לגן, לכיתה ולכל מי שרוצה.

אני מנהלת משאבי אנוש- מתמודדת עם בעיות ומצוקות קשות מנשוא ומגשרת על ארגונים מחדש שקורים בבית בערך כל חצי שעה.

אני מעצבת שיער- כל בוקר, או ערב, או שבעצם נדרש, אני מתמודדת עם תסרוקות חדשות, מאתגרות שהבנות מבקשות ממני.

אני סמנכ"לית כספים- ניסית פעם לנהל בית שלם, קניות, חוגים, דמי כיס, הוצאות שוטפות, ימי הולדת בלתמ"ים ועוד בלי קובץ אקסל? הכל בראש?

אני מומחית לניהול משא ומתן –אין קשות יותר מהילדות שלי והחברות המתוקות שלהן, בניהול משא ומתן, היא לקחה לי, היא התחילה, אני הייתי קודם, היא לא מחליטה עלי...-תנסה לצאת מזה אתה, ולהישאר בחיים.

אני שפית, סו -שף, טבח ושוטף כלים באותה פונקציה – יש ימים שאני מכינה כל כך הרבה אוכל שנראה לי שיותר משתלם לצאת לאכול בחוץ.

אני נהגת מונית- בלי מספר, לא עובדת עם גט טקסי, רק עם ילדים קטנים, חוגים, הסעות לגנים וחזרה, ורק עם יש מספיק כסאות לריב עליהם- מי ישב איפה ומתי.

אני מורה –מלמדת אותן וחופרת להן מהידע שיש לי, וממה שאין- הולכת להתעדכן שלא אצא לא מעודכנת שיתקילו אותי. וכשכמובן מצליחות להתקיל, הולכת איתן ולומדת יחד.

אני מנהלת תוכן- אחראית על התכנים, הנושאים, בודקת את תכנים שהם מציפות לי בבית, במחשב ואיפה לא, ומנסה להביא להן תכנים ערכיים וחשובים יחד.

אני קופירייטרית- עומדת כל יום בהמצאות חדשות של סלוגנים שישכנעו אותן להתקלח, לאכול בריא, להיות נדיבות, לחלוק ובעיקר ללכת לישון !

אני מתורגמנית- מתרגמת כל יום ללא הפסקה, מה זה " בא לי", מה זה : " את זהההההההההה" !

ועוד מיני משפטים שאין שום סיכוי שתדע אתה לתרגם אותם ולספק את הסחורה.

אני סוחרת עתיקות- לא מעט נדרשת לסייע בהבנה של מי הבצק הדביק והמכוער הזה שאסף את כל האבק בבית, ומסתבר שנגעו בו לאחרונה ביומולדת 3 של הגדולה ( היא בת 7 וחצי ), להבין איך העתיקה הזו עוד בבית ועכשיו לך גם תזכור היסטורית למי היא שייכת מהבנות.

אני קלינאית תקשורת- מתקנת ומלמדת אותן להגות נכון, לפחות כשהן לא מקללות .

אני ליצנית ומפעילה- עזוב, את הסעיף הזה. פשוט עזוב.

ואני עוד כל כך הרבה דברים רק שבעבודה הזו:

1.      לא נופלת לי העט בשום שלב.

2.      אף אחד לא ממש משלם לי שעות נוספות, כי היי. אין שעות נוספות, כל שעה שלי היא נוספת.

3.      אין לי הפסקת צהריים, בטח לא קפה של בוקר.

4.      אין לי פקקים בדרך לעבודה- מה שאומר שאין לי מספיק זמן לשמוע שי ודרור, גלגל"צ או רזי ברקאי ( בימים קשים ).

5.      אין לי ממש סיבה לדפוק שופינג מטורף- כי חוץ מלצאת מדי פעם לסרט או מסעדה- אני די באאוטפיט של ק'זואל ( עאלק ).

6.      אין לי ימי מחלה או כל יום כזה שאנחנו יכולים לקחת בדיוק שיש SALE  מטורף בזארה.

7.      שום חתיך לא יגיע לעבודה שלי פתאום ואוכל לשטוף את העיניים ולרכל עם חברה, מקסימום השליח של תמי 4 ו....איך לומר- חתיך הוא לא.

למען הסדר הטוב, אני בחרתי בזה, אוהבת את זה גם כשזה קשה ובא לי לברוח מפה עד שתחלוף הסערה.

לא, לא תמיד זה עושה את זה קל יותר.

אבל אני שלמה עם הבחירה שלי וטוענת תמיד, שהמשפחה שלי היא הקריירה הכי חשובה לי.

את כל השאר העבודות אוכל לעשות גם שהן יגדלו עוד קצת.

כן, אני באמת יודעת שאני שווה ואצליח תמיד בכל מקום.

כרגע חשוב לי להצליח בזה.

אז תעשה טובה, אתה או את, בפעם הבאה שתשאלו אותי במה אני עובדת ותעקמו פרצוף,

תנסו לעשות חצי מזה, רק לחצי יום.

ונראה אם תבינו שכשאני אומרת לא..... למה אני מתכוונת.